היקף שיקול דעת ביהמ"ש לחלט רכב בעבירות על חוק הכניסה לישראל

השופט א' רובינשטיין:

א.         שני תיקים ששמיעתם אוחדה בהחלטת השופט גרוניס מיום 23.7.06: בקשת רשות ערעור (רע"פ 4105/06) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ע' חבש (כתארו אז) (אב"ד), י' צבן, י' נועם) מיום 25.4.06 בע"פ 30126/06, בגדרו נתקבל בחלקו ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט ע' שחם) מיום 19.1.06 בת"פ 4179/05; בקשת המדינה (בש"פ 4797/06) לקבלת רשות לערור (לפי סעיף 38א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969) על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (השופט ר' בן-יוסף) מיום 31.5.06 בב"ש 91670/06, בגדרה נתקבל ערר המשיבים על החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה (השופט נ' שטרנליכט) מיום 7.5.06 בב"ש 2190/06.

רקע

ב.         סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן הפקודה), המצוי עמנו מקדמת דנא, קובע כי לבית המשפט, הגוזר את דינו של נאשם בפלילים, סמכות להורות על חילוט רכוש בתנאים מסוימים. ובלשונו של הסעיף:

"(א) על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם".

סעיף 12א(ד2)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן חוק הכניסה לישראל או חוק הכניסה) שנחקק בתשס"א - והוא חלק מחקיקת הוראת שעה שתתואר להלן, ושתוקפה הוארך מדי פעם, כיום עד 31.3.07 - דן אף הוא בחילוט רכוש; עניינו בעבירות הקשורות בשוהים בלתי חוקיים, והוא קובע כי:

"(ד2) אדם שהורשע בעבירה לפי סעיפים קטנים (ג) או (ג5), ושבתוך שלוש שנים מיום הרשעתו הורשע באחת העבירות כאמור (להלן -עבירה נוספת) יחולו לגביו הוראות אלה:

(1) בית המשפט אשר הרשיע אותו בעבירה הנוספת יורה על חילוט הרכב שבו נעברה העבירה, אם הוא בעליו של הרכב או המחזיק בו דרך קבע, ואולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, שלא לעשות כן; החליט שלא לחלט את הרכב יחולו הוראות סעיף קטן (ג2)".

הנה כי כן, עניין לנו בשתי הוראות 'חילוט' שונות, שהאחת היא "הוראת קבע" ותיקה והאחרת חדשה יחסית, שהזמן גרמה, המצויה תחת כנפי הוראת שעה. על פי האחת מהן, ניתן להפעיל חילוט חפץ בעקבות עבירה על פי שיקול דעת בית המשפט, והאחרת מחייבת חילוט רכב בעבירה שניה, למעט בנסיבות מיוחדות. מהו היחס בין שתי הוראות אלה? זו השאלה העומדת להכרעה בבקשות שלפנינו.

ההליכים ברע"פ 4105/06

ג.          (1) כנגד המבקש, באסל ג'אבר, הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בירושלים, המייחס לו שלוש עבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, וכן עבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (ת"פ 4179/05). כנטען בכתב האישום, בין החודשים יולי וספטמבר 2005 הסיע המבקש ברכבו באזור ירושלים, בשלושה מקרים שונים, תושבי שטחים ששהו בישראל שלא כחוק. עוד נטען, כי במקרה אחד (האישום השני) נעשתה ההסעה בניגוד לצו, שאסר על המבקש להשתמש ברכבו.

            (2) ביום 15.12.05 הורשע המבקש, על פי הודאתו, בעבירות האמורות. בגזר דין מיום 19.1.06 הושתו על המבקש עשרה חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. כן הורה בית המשפט על חילוט מכוניתו של המבקש לפי סעיף 39(א) לפקודה. זאת, נוכח העובדה כי מכוניתו שימשה להסעתם של השוהים הבלתי חוקיים. נקבע, כי "לבית המשפט נתון שיקול הדעת להורות על חילוט לפי הוראת סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי, גם במקרה בו נידונה עבירה לפי חוק הכניסה לישראל".

            (3) המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"פ 30126/06). הערעור הופנה הן כנגד חומרת העונש והן כנגד חילוט הרכב. בפסק דין מיום 25.4.06 קיבל בית המשפט את ערעור המבקש לעניין תקופת המאסר, והעמידה על שישה חודשי מאסר בפועל. מנגד, נדחה הערעור בדבר חילוט הרכב.

            (4) מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען כי עניינה בשתי סוגיות מרכזיות. האחת, העונש הראוי בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל. השנייה, תחולת סעיף 39(א) לפקודה מקום שהחפץ אשר חילוטו מבוקש הוא רכב, שנעברה באמצעותו עבירה לפי חוק הכניסה לישראל.

            (5) ביום 23.7.06 הורה השופט גרוניס כי הבקשה, בחלקה הנוגע למרכיב החילוט, תידון בפני הרכב בצוותא עם בש"פ 4797/06. חלק הבקשה הנוגע לעונש המאסר נדחה.

ההליכים בבש"פ 4797/06

ד.         (1) כנגד משיב 1, רמי לוי, הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בפתח תקוה, המייחס לו עבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, ועבירות נוספות לפי פקודת התעבורה, התשכ"א-1961 ולפי תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (ת"פ 3558/05). לפי הנטען בכתב האישום, ביום 27.8.05 הסיע משיב 1 תשעה עשר תושבי שטחים ששהו בישראל שלא כדין ברכב מסוג G.M.C, בו מותרת הסעת נוסעים במספר של עד שמונה איש. עוד נטען, כי משיב 1 גבה מהם תשלום בגין ההסעה וכי נהג ללא רישיון נהיגה בר תוקף. משיב 2, כפיר לוי, הוא הבעלים של הרכב בו כנטען בוצעו העבירות. בעת תפיסת הרכב (27.8.05) נמסרה למשיב 1 הודעה, לפיה נאסר השימוש ברכב לתקופה של שלושים יום מכוח הוראת סעיף 12א(ג1) לחוק הכניסה לישראל. הרכב מוחזק מאז בידי המדינה.

            (2) משיב 1 הגיש בקשה לשחרור הרכב (ב"ש 1985/06). ביום 29.3.06 קבע בית משפט השלום (השופט א' שוורץ) כי לא ניתן לדון בבקשה, שכן "המבקש אינו הבעלים של הרכב". משכך, הוגשה בקשה דומה על ידי המשיבים (ב"ש 2190/06). בתגובה לבקשה טענה המדינה, כי הרכב נתפס ומוחזק לפי סעיפים 32 - 39 לפקודה.

            (3) בהחלטה מיום 7.5.06 דחה בית משפט השלום (השופט שטרנליכט) את הבקשה. נקבע, כי "למרות קיומן של ההוראות הקבועות בסעיף 12א לחוק הכניסה לישראל לעניין תפיסת רכב שבו נעברה עבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים, עדיין ניתן לפעול בהתאם להוראות הפקודה, ולתפוס את הרכב בהתאם לנוהל הקבוע בהן". לפיכך נקבע, כי בידי המדינה לתפוס את הרכב מכוח הוראת סעיף 39(א) לפקודה.